'Halah
Daf 11a
רִבִּי יוֹנָה בָּעֵא קוֹמֵי רִבִּי יִרְמְיָה בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ וּמָצָא קָמָה לֵחָה מַהוּ שֶׁתְּהֵא אֲסוּרָה מִשּׁוּם חָדָשׁ. אָמַר לוֹ לָמָּה לֹא. עַד כְּדוֹן לֵחָה אֲפִילוּ יְבֵישָׁה. אָמַר לֵיהּ אֲפִילוּ יְבֵישָׁה אֲפִילוּ קְצוּרָה. מֵעַתָּה אֲפִילוּ חִיטִּין בָּעֲלִייָה. כָּךְ אֲנִי אוֹמֵר לֹא יֹאכְלוּ יִשְׂרָאֵל מַצָּה בְּלֵילֵי הַפֶּסַח. אָמַר רִבִּי יוֹנָה מִן דְּנַפְקוֹת תָּהִית דְּלֹא אָֽמְרָת לֵיהּ שַׁנְייָא הִיא שֶׁמִּצְוַות עֲשֵׂה דוֹחָה לְמִצְוַות לֹא תַעֲשֶׂה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹנָה דּוּ אָמַר מִצְוַת עֲשֵׂה דוֹחָה בְּלֹא תַעֲשֶׂה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ כְּתוּבָה בְצִידָּהּ נִיחָא. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵי דּוּ אָמַר אֵין מִצְוַת עֲשֵׂה דוֹחָה לְמִצְוֹת בְּלֹא תַעֲשֶׂה אֶלָּא אִם כֵּן הָֽיְתָה כְתוּבָה בְצִידָּהּ מַה שֶׁיִהְיוּ תַגָּרֵי גּוֹיִם מוֹכְרִין לָהֶם וּכְרִבִּי יִשְׁמָעֵאל. דְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר כָּל בִּיאוֹת שֶׁנֶּאֶמְרוּ בַתּוֹרָה לְאַחַר אַרְבַּע עֶשְׂרֶה שָׁנָה נֶאֶמְרוּ שֶׁבַע שֶׁכִּיבְּשׁוּ וְשֶׁבַע 11a שֶׁחִילְּקוּ. הָתִיב רִבִּי בּוּן בַּר כַּהֲנָא וְהָֽכְתִיב וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח. לֹא בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר. הָתִיב רִבִּי לָעְזָר בֵּירִבִּי יוֹסֵי קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי וְהָֽכְתִיב מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָֽצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיַד רָמָה בְּעֵינֵי כָל מִצְרַיִם. לֹא בַחֲמִשָּׁה עָשָׂר.
Traduction
R. Yona dit: J’étais à peine sorti, que j’ai regretté de ne pas avoir répondu par la remarque qu’il n’y a pas à se préoccuper de la question de manger des pains azymes en l’année de la conquête, ce cas différant de l’ordinaire en ce que le précepte affirmatif de cette consommation contrebalance le précepte négatif de ne pas manger de la nouvelle récolte. Cette explication est justifiable d’après R. Yona (57)Même série, (Betsa, 1, 3) ( 60b)., qui admet cette prépondérance du précepte négatif sur l’affirmatif, même lorsqu’ils ne sont pas énoncés l’un auprès de l’autre (au même chap.); mais, selon R. Yossé, qui exige pour l’adoption de cette prépondérance que les 2 préceptes soient rapprochés dans le texte (ce qui n’a pas lieu dans le présent cas) est-ce à dire qu’en cette année là les Israélites ne pouvaient prendre d’aucun blé pour les azymes et que les marchands païens ont dû leur en vendre? Et c’est conforme à R. Ismael, qui dit (58)Babli, Qidushin 37b.: tous les texte bibliques où il s’agit de l’entrée en Palestine s’appliquent à une période de temps qui a suivi ce fait de 14 ans, dont 7 pour la conquête et 7 pour la répartition (59)L'interdiction ne commence qu'après cette période.. Mais, objecta R. Aboun b. Cahana, n’est-il pas écrit (Jos 5, 11): Ils mangèrent du blé de l’année précédente le lendemain de Pâques? (N’en résulte-t-il pas qu’ils ne pouvaient pas alors recourir à la nouvelle récolte avant l’omer)? —Non, car il s’agit du 15 Nissan (60)Le terme lendemain est dit par rapport au sacrifice pascal du 14, mais avant l'offre de l'omer.. De même, répliqua R. Eliézer bar R. Yossé en présence de R. Yossé, il est dit (Nb 33, 3): Le lendemain de Pâques, les enfants d’Israël sortirent triomphants à la vue de tous les Egyptiens. Or, l’expression ''lendemain'' n’implique pas là non plus que l’omer ait été donné, le même verset disant que la sortie eut lieu dès le 15 Nissan. R. Eliézer impose l’obligation aux fruits exportés, tandis que R. aqiba les en dispense: c’est que l’un et l’autre sont conséquents avec leurs opinions exprimées ci-dessus. Ainsi, R. Eliézer a déjà dit en son lieu (plus haut) qu’il justifie son opinion, en se fondant sur ce que l’expression ''pain du pays'' implique l’obligation de la halla sur de tels produits en tous lieux. D’autre part, R. aqiba déduit de ce qu’il est dit: ''dans le pays où je vous conduirai'', qu’en ce pays seul l’oblation subsiste, non ailleurs.
Pnei Moshe non traduit
ומצאו קמה לחה. וניכרת שהיא מתבואה חדשה אם היתה אסורה עליהן משום חדש עד שלא קרב העומר והשיב לו בפשיטות ולמה לא והדר בעא מיניה עד כדון לחה ואם אפי' יבישה חששו לאסור משום חדש דשמא מאות' שנה היא וא''ל אפי' יבישה ואפי' מצא כבר קצורה:
מעתה היה להם לחוש אפי' לחטין שהן בעלייה. והשיב לו ר' ירמיה כך אני אומר לא יאכלו ישראל מצה בלילי הפסח באותה שנה והא קרא כתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וגו' ולדבריך דוקא ממחרת הפסח אכלו ולא קיימו בערב תאכלו מצות בלילי הפסח בתמיה אלא דלאותן חטין שהן בעלייה לא חששו שיהו מתבואה חדשה ומהן אכלו מצות בלילי הפסח ואף שהוא קודם להעומר:
מן דנפקית תהית. לאחר שיצאתי מבה''מ הייתי מתחרט על שלא אמרתי שנייא היא מצות מצה בלילי הפסח שמצות עשה שלה דוחה להל''ת של חדש ולעולם אפשר לומר דשוב לא אכלו ואפי' מהחטין שבעלייה עד מחרת הפסח שהעומר מתירן:
על דעתיה דר' יונה דהוא אמר וכו' ניחא. כלומר הא דקאמר ר' יונה שהיה לו להשיב שאני מצה בלילי הפסח שהיא דוחה להל''ת של חדש ניחא הוא לדעתיה ולשיטתיה דהכי קאמר בעלמא וכן פליגי בפ''ק דביצה ור' יונה ס''ל דכל מצות עשה דוחה להל''ת ואע''פ שאינה כתובה בצדה אבל על דעתיה דר' יוסי לא כך היה אלא דפליג עליה התם ובכל מקום וס''ל שאין מצות עשה דוחה למצות ל''ת אא''כ היא כתובה בצדה וא''כ אין להשיב על דברו ר' ירמיה שהרי מצות עשה דמצה אינה כתובה בצד הל''ת של חדש ואינה דוחה אותה והשתא הדרא קושיא לדוכתה דאי אמרת שהיו חוששין אפי' על החטין שבעליה שמא מן החדש הן א''כ היאך קיימו מצות אכילת מצה בלילה הראשונה של פסח וקאמר הש''ס מה שהיו תגרי גוים מוכרין להם מה שהביאו מח''ל וקסבר דחדש אינו נוהג בח''ל וכדמסיק:
וכר' ישמעאל וכו'. כלומר דסבר לה כר' ישמעאל דאמר בפ''ז דסוטה ובפ' בתרא דכל ביאות שנאמרו בתורה אינן אלא לאחר ירושה וישיבה ואפי' בחדש ולדידיה אינו נוהג בח''ל ולא דריש בכל מושבותיכם בכל מקום שאתם יושבים משמע ואף אם היה מצוי חדש של ישראל היה מותר להם שלא נהג עד לאחר י''ד שנה אלא מפני שלא היה לישראל כלום באותה שעה לכך קאמר מה שהיו תגרי גוים מוכרין להם:
התיב ר' בון בר כהנא. והיכי מצית אמרת דלא נצטוו על החדש מיד בביאתן והא כתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח וכי מחרת הפסח לא בששה עשר הוא ומדלא אכלו עד מחרת הפסח ש''מ דמעיקרא דלא אכלו משום דאכתי לא אקריב עומר וא''כ היו אסורין בחדש מיד והדרא קושיא לדוכתא דלר' יוסי דאין מצות מצה דוחה ל''ת דחדש היאך קיימו מצות אכילת מצה בלילה הראשונה:
התיב ר' אלעזר בר' יוסי קומי ר' יוסי. על הא דפשיטא לי' לר' בון דמחרת הפסח בי''ו הוא והכתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל וגו' וכי לא בחמשה עשר הוא וממחרת הפסח היינו ממחרת שחיטת קרבן פסח וה''נ כן וא''כ לעולם אימא לך כמ''ד דלא נצטוו על החדש מיד דהא בט''ו אכלו מעבור הארץ וקרא מילתא אחריתא קמ''ל דלא היו צריכין לאכול מעבור הארץ מקודם כדאמרינן בקידושין שהיו מסתפקין ממן שבכליהם עד הפסח:
יָֽצְאוּ מִכָּאן לְשָׁם רִבִּי לִיעֶזֶר מְחַייֵב וְרִבִּי עֲקִיבָה פּוֹטֵר. אָֽמְרוּ רִבִּי לִיעֶזֶר מִן אַתְרֵהּ וְרִבִּי עֲקִיבָה מִן אַתְרֵהּ. רִבִּי לִיעֶזֶר מִן אַתְרֵיהּ מָה טַעֲמָא דְּרִבִּי לִיעֶזֶר לֶחֶם הָאָרֶץ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא. רִבִּי עֲקִיבָה מִן אַתְרֵיהּ מָה טַעֲמָא דְּרִבִּי עֲקִיבָה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה. שָׁמָּה אַתֶּם חַייָבִין. וְאֵין אַתֶּם חַייָבִין חוּץ לָאָרֶץ.
Traduction
Les rabbins de Césarée disent au nom de R. Hanina que la discussion dans notre Mishna entre les rabbins de R. Juda roule sur l’explication de ce verset (Jos 1, 4 ) et (Dt 9, 24): Toute région où se posera la plante de vos pieds sera à vous: on ne comprend dans cette règle générale, disent-ils, que ce qui est contenu aussi dans les détails spécifiés par le même verset (et plus restreints); tel est l’avis de R. Juda. Les autres sages au contraire lui opposent ce raisonnement: Il ne saurait être question des limites exactes de la Palestine, puisqu’il est dit au même verset: Depuis le désert et le Liban, jusqu’au grand fleuve, celui de l’Euphrate, jusqu’à la grande mer, ou occidentale (61)C.-à-d. la Méditerranée. Ce sont des limites approximatives ou éventuelles, remarque M. Wogue, à ce verset du Deutéron., s’étendra votre territoire. Comme cette limite ne peut s’adapter à la Palestine seule, on en conclut que l’expression plus générale du commencement de ce verset englobe les environs à l’extérieur (sans quoi, la seconde partie de ce verset serait inutile). Puisqu’il en est ainsi (que, selon les rabbins, on y englobe les conquêtes faites à l’entoure), on devrait considérer comme soumis à la halla les produits venant de la Mésopotamie conquise par David, ou d’Aram Sôba (62)''V. Babli, Baba Batra 90b, fin; Gitin 8b; Midrash shohar tob, n° 60; Sifri, section Ekeb, n° 51.'', qui constituent le reste de la Syrie (Pourquoi donc dit-on, ci-après, (4, 7), qu’en Syrie la halla n’est pas due)? Pour les conquêtes faites par David, il y aune différence: c’est qu’avant de consolider les limites définitives de la Palestine, il en assignait d’autres à l’extérieur (tandis que les rabbins entendent parler des conquêtes postérieures faites au dehors).
Pnei Moshe non traduit
יצאו מכאן לשם וכו'. וקאמר הש''ס דטעם פלוגתייהו בסיפא בטעמא דפליגי ברישא תליא כדאמרינן לעיל דלר' יהודה ר''א פוטר ברישא ור''ע הוא דמחייב וא''כ כל חד וחד מן אתריה הוא דאתא דהואיל דר''א פוטר בפירות ח''ל שנכנסו לארץ דדריש באכלכם מלחם הארץ לדיוקא ולא מלחם ח''ל והלכך בסיפא שיצאו מא''י לח''ל מחייב בחלה דלחם הארץ בכל מקום שהוא משמע ואפי' הוא עכשיו בח''ל ולר''ע נמי מן אתריה הוא דמחייב ברישא משום דדייק ליה שמה דשמה אתם חייבין אף בפירות ח''ל והלכך בסיפא דיצאו מא''י לח''ל פוטר ר''ע דשמה דוקא הוא שאתם חייבין ואין אתם חייבין בח''ל ואפי' הן מפירות הארץ:
'Halah
Daf 11b
רַבָּנִין דְּקַיְסָרִין בְּשֵׁם רִבִּי חֲנִינָה 11b בְּמַחְלוֹקֶת. כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרוֹךְ כַּף רַגְלֵיכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה. אֵין בִּכְלָל אֶלָּא מַה שֶׁבִּפְרָט וּכְרִבִּי יוּדָה. מֵתִיבִין לְרִבִּי יוּדָה אִם בִּסְפָרֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהָֽכְתִיב מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת כָּל אֶרֶץ הַחִתִּים וְעַד הַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ יִהְיֶה גְּבוּלְכֶם. אֶלָּא אִם אֵינוֹ עִנְייָן לִסְפָרֵי יִשְׂרָאֵל תְּנֵיהוּ עִנְייָן לִסְפָרֵי חוּץ לָאָרֶץ. מֵעַתָּה מַה שֶׁהָיָה דָוִד הוֹלֵךְ וּמְכַבֵּשׁ בַּאֲרָם נַהֲרַיִם וּבַאֲרָם צוֹבָה יְהוּ חַייָבִין בְּחַלָּה. שַׁנְייָא הִיא שֶׁהָיָה דָּוִד מַנִּיחַ סְפָרֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמְכַבֵּשׁ סְפָרֵי חוּץ לָאָרֶץ.
Traduction
Les compagnons d’études avaient supposé que lorsque les rabbins imposent l’obligation de la dîme et du repos agraire pour le terreau extérieur importé par bateau, ils imposent aussi le devoir dont il est question ici (celui de la halla), de même que la dispense énoncée en ce cas par R. Juda s’applique aussi à la halla (pour cette raison on a énoncé ici, en traitant de la halla, les obligations relatives aux dîmes et à la 7e année). En réalité, cela n’est pas; et même celui qui dispense des droits de dîme et autres imposerait ici l’obligation de la halla, parce que ce dernier devoir a été exercé dès l’entrée d’Israël en Palestine. Il est dit (2R 14, 25): Il rétablit les limites d’Israël depuis l’entrée de Hammath jusqu’à la mer de la plaine, selon la parole de l’Eternel Dieu d’Israël avait proférée par l’organe de son serviteur Jonas fils d’Amitaï, le prophète, qui était de Gath-Hepher. Il y a deux explications diverses à ce sujet par R. Hinena et R. Mena: l’un dit que les conquêtes faites par Jéroboam fils de Joas (dont parle de verset) sont les mêmes que celles de Josué; d’après l’autre, ses conquêtes se sont étendues au-delà de celles de Josué. R. Siddur a enseigné, à l’appui de l’avis émis par R. Mena, qu’en cette terre les Israélites ont passé des jours faciles (heureux) sous ce dernier règne (il y a donc eu alors une extension de territoire).
Pnei Moshe non traduit
גמ' במחלוקת. על הא דמייתי לקמיה קאי כלומר דתליא במחלוקת דר' יהודה ורבנן דמתני' דהכא דכתיב כל מקום וגו' ודריש לה בספרי פ' עקב אם ללמד על תחומי א''י הרי כבר נאמר מן המדבר והלבנון וכו' אלא אם אינו לספרי וגבולי א''י וכו' כדמייתי לקמן והן דברי חכמים ולרבות כל מקום שתכבשו ואפי' מח''ל יהיה דינו כארץ וברישא דברייתא דריש אין בכלל אלא מה שבפרט והלכך מוקי לה כר' יהודה דמתני' וכלומר דהאי כל מקום דקאמר קרא על הפרט דפרט אח''כ קאמר מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם וללמדינו על גבולי וספרי א''י שכל שהוא בתוך הגבול דוקא הרי הוא כא''י והלכך נמי ס''ל לר' יהודה במתני' דאין עפר ח''ל הבא בספינה לארץ נחשב כארץ עד שתהא הספינה גוששת בקרקע הארץ וזהו דקאמר וכר' יהודה:
מתיבין. רבנן לר' יהודה אם בספר וגבול א''י הכתוב מדבר והלא כבר כתיב מהמדבר והלבנון וכו' וזהו דרשת הספרי שהבאתי דלרבנן הוא דאתיא:
תנהו ענין לספרי ח''ל. לאותן שיכבשו אח''כ לכם יהיה ויהא נחשב כא''י:
מעתה מה שהיה דוד הולך ומכבש וכו'. וזהו סוריא יהו חייבין בחלה מן התורה ואנן קיי''ל דאין חיוב תרומה ומעשרות בסוריא אלא מדבריהם ומשני שנייא היא דהתם טעמא לפי שהיה דוד מניח גבולי א''י עצמן לכבוש אותן בתחילה והיה מכבש מקודם לאלו שהן בגבולי ח''ל והכי מסיים לה בספרי התורה אמרה משתכבשו לארץ תהיו רשאים לכבוש ח''ל והוא לא עשה כן אלא חזר לכבוש ארם נהרים וארם צובה ואת היבוסי שהיה סמוך לירושלים לא הוריש:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source